אוריאל גרינשטיין, בגיל 18 תואר בכלכלה ותעודת בגרות

כולנו שמענו את המשפט "לילד יש המון פוטנציאל אבל הוא לא מממש אותו", גם אני שמעתי את המשפט הזה מדי פעם. אבל זה לא מה שגרם לי להתחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בגיל 14.
בשבוע הראשון של כיתה ז, אחרי שעות של משחקים בפלייסטישן עם חברים אני מוצא את עצמי משתעמם. הרגשה מוכרת עוד מתקופת השיעורים בבית ספר יסודי.
התחלתי לחפש עבודה אבל אחרי כמה דקות של חיפושים הבנתי שאף אחת מהעבודות לא יעסיק אותי כל החופש ובטח שלא גם בחופשים הבאים.
לא ברור איך הגעתי לזה אבל מצאתי את עצמי מודיע להורים שלי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה,
הם לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם וחשבו שזה יעבור לי. מה שהם לא ידעו זה שקבעתי פגישה באוניברסיטה לעוד כמה ימים והם יצטרכו להגיע אליה.
הגעתי לפגישה בידיעה שאני הולך לסיים תואר, עד שהודיעו לי שזה לא יכול לקרות עם הידע שלי בלוח הכפל. חזרתי הביתה מאוכזב אבל מרוצה, כבר לא ישעמם לי בזמן הקרוב.
למדתי את הידע הנדרש בפונקציות והגעתי אחרי מספר חודשים לפגישה נוספת להראות שאני עומד בתנאי קבלה ושאני מוכן ללמוד באוניברסיטה.
בכיתה ח הגעתי לשיעור הראשון באוניברסיטה, שיעור של 3 שעות בשבוע בקורס "מיקרו כלכלה".
הרגשתי כאילו אני מגיע לקייטנה, יכולתי לאכול באמצע השיעור ואף אחד לא בדק אם העתקתי מהלוח. אחרי כמה שיעורים כבר התיישבתי מאחורה עם כל הסטודנטים החדשים שחלקם יכולים להיות ההורים שלי.
הסתיים הסמסטר והגיע זמן הבחינה, אני עוד נמצא באווירת קייטנה ולא ממש מבין את המשמעות ניגש לבחינה ויוצא עם חיוך, כשהגעתי הביתה בדקתי את התשובות שהמרצה פירסמה והחיוך נעלם.
באותה נקודה הבנתי שהאוניברסיטה לא ביה"ס, אי אפשר להיות אדיש ללימודים ולהצליח, אי אפשר לעשות את המבחן ברשלנות ולעבור.
קיבלתי את התשובות של הבחינה ולמזלי הצלחתי, אבל הבטחתי לעצמי שלסיטואציה הזאת אני לא אחזור.
בהתחלה אף אחד מהאנשים סביבי לא ידע שלמדתי באוניברסיטה, לא רציתי להיות שונה ושיתייחסו אלי אחרת. רק כשהשלמתי עם הידיעה שזה מה שאני אעשה בשנים הקרובות ושזה חלק ממני החלטתי לספר לחברים בהדרגה.
אחרי כמה שנים של קורס אחד במהלך הלימודים ושניים בחופש הגעתי לכיתה י', הכיתה שבה מתחיל הבגרויות והעומס מגיע מכל כיוון, מהלימודים, מהתנועת נוער וקצת אחרי אפילו מהצבא.
ישבתי מול לוח הקורסים שעשיתי ומול הקורסים שנשארו לי וגיליתי שבקצב שבו למדתי יכול להיות שאהיה קשיש עד שאסיים.
החלטתי להגביר את הקצב של הלימודים באוניברסיטה בכל מחיר והמטרה הייתה לסיים את התואר לפני הצבא.
שאף אחד לא יספר אחרת, זה לא פשוט לשלב בין הבגרויות ללימודים באוניברסיטה, בטח אם יש לכם חיי חברה פעילים ואתם מתנדבים בתנועות נוער וארגונים.
אבל זה אפשרי, כדי לעשות את זה צריך לשאול את עצמנו מה חשוב לנו ומה אנחנו מוכנים לעשות בשביל כל דבר.
אני ידעתי שהאוניברסיטה זה מקום ראשון בסדר העדיפויות ולכן פניתי למנהל התיכון כדי ליצור תיאום ציפיות, שאלתי אותו מה הציפיות שלו ממני בבגרויות ובביה"ס ובהתאם לתשובה שלו הסברתי לו את הצרכים שלי כדי שאוכל ללמוד באוניברסיטה בראש שקט. הצלחנו להגיע להסכמה על מטרות משותפות וכך פעלתי מול כל צוות המורים.
כשנראה שהכל מתחיל להסתדר קיבלתי את הנכשל הראשון שלי, היה מדובר בקורס עם מרצה שלא התחברתי אליו, בכל זאת הוא ממש הקפיד לאחר לכיתה בחצי שעה שעה ואפילו דאג לספר לנו על חייו במקום ללמד.
הייתי בשוק, לא הכרתי את זה בשום מקום שהייתי בו. איך זה יכול להיות? האם זה אומר שאני צריך להוריד את הקצב? עברו לי הרבה מחשבות בראש ואני נתתי להם לנוע בחופשיות.
לא רציתי להתמודד עם הכישלון לבד ולכן שיתפתי את ההורים בכך, אמרתי להם שהם צריכים לעודד אותי ללמוד למועד ב' והודעתי לחברים שעד שאני לא עובר את המבחן שלא יתקשרו אלי לקרוא לי לכדורגל.
זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שההורים שלי היו מעורבים באופן פעיל בלימודים שלי, מעולם הם לא הכריחו או ניסו להשפיע עלי בבחירות שלי ובמהלך הלימודים. גם כשביקשתי מהם להתערב הם אמרו שהם יתמכו אבל אני צריך להתמודד עם כך לבד.
וזה מה שעשיתי, הזזתי את האגו שלי הצידה והלכתי למורה פרטי כדי ללמוד למבחן, וכשהגיע רגע האמת הוכחתי את עצמי ועברתי בהצלחה.
אחרי ההתמודדות הרגשתי שלא יהיה מה שיעצור אותי בדרך לסיום תואר בכלכלה תוך כדי תיכון.
כיום, אני בן 18 ובעל תואר בכלכלה מהאוניברסיטה הפתוחה ולקראת גיוס ככלכלן לצבא.
אני לא יכול לתאר את מה שהרווחתי מהלימודים באוניברסיטה הפתוחה, התחושת מסוגלות והיכולות שרכשתי שם הם מדהימות, למדתי להכיר את עצמי ולהיות מודע לצדדים החיובים והשלילים שבי, אני מתקשה לדמיין כיצד חיי היו נראים אילולא השיגעון שלי ללמוד באוניברסיטה.
עם זאת, במהלך אחת השיחות עם הוריי, אמרתי להם שאני מודה להם על כך שתמכו בי בכל מחיר, אבל שיכול להיות שבמקרה שאחד מילדיי יבקש ממני ללמוד באוניברסיטה תוך כדי תיכון לא בטוח שאסכים לכך.
לא בטוח שאסכים לכך מסיבה פשוטה, זה לא מתאים לכל אחד.
באותה מידה שהרווחתי המון מהאוניברסיטה יכולתי להפסיד המון, מה היה קורה אילו במבחן הראשון בקורס "מיקרו כלכלה" הייתי נכשל? יכול להיות שהייתי פורש במחשבה שאני לא טוב בלימודים ומגיע לביה"ס בתחושת ביטחון נמוכה.
התהליך שעוברים באוניברסיטה דורש לא רק שכל וידע , אלה גם בגרות נפשית  והכנה מוקדמת לכניסה ל"עולם של המבוגרים".
אין כללי אצבע מי מתאים לעשות זאת ומי לא, רק צריך לדעת שיש בכך סיכונים רבים והתמודדות לא פשוטה.
אני בכל אופן, לא מצטער על הבחירה הזאת. הידע שרכשתי באוניברסיטה שימש אותי בתנועת הנוער שהדרכתי בה, ובפרוייקטים שהקמתי במהלך פעילותי בארגון LEAD. אפילו הצלחתי למצוא עבודה בתחום אחרי ניסיונות שכנוע רבים שבחור בן 17 מסוגל לעבוד לא פחות טוב מסטודנט בגיל 24.
לבסוף אספר לכם שלא הכל היה ורוד, הרבה פעמים שמעתי מאנשים סביבי ש"לכל דבר יש את הזמן שלו" ושזה הזמן שלי להיות ילד. שמעתי גם מסטודנטים שאני צריך להיות בים עכשיו ושהם בגילי היו עסוקים בלחפש את עצמם.
ומבחינתי ההערות האלה היו בסדר, מותר לאנשים מסביבי לא להסכים עם מה שאני עושה. אבל ידעתי שאני עושה מה שטוב לי ושאני נהנה מהדברים שאני עושה. בפעמים המעטות שפגשתי תלמידי תיכון שעושים את המסלול הזה שמתי לב שזה לא מגיע מהם ושהם מנסים לעמוד בציפיות של ההורים.
לפעמים אנחנו צריכים לשים לב האם אנו פועלים בהתאם לרצונותינו או בהתאם לציפיות החברה מאיתנו, ולפעמים למצוא את האומץ לפעול לפי איך שאנו רוצים, רק ככה נצליח בדברים שאנחנו עושים וגם נהנה מהם.
 
הכותב הוא אוריאל גרינשטיין, בן 18, בעל תואר בכלכלה ותעודת בגרות מלאה.

רוצים להיות הראשונים שמגיבים?

רוצים לשאול, להגיב או להוסיף משהו?

אוריאל, Manager
http://demolink.org