בית הספר הניסויי שער הנגב - מקום שאוהב ילדים ללא תנאים - אורי וזאנה

הדרך שלי מתחילה בשעמום מוחלט. במשך כל 6 השנים הראשונות שלי בבית הספר. אהבתי ללמוד, הקשבתי בשיעורים וזה היה מספיק בשביל ממוצע 100. זה היה בשילוב עם המון שינה בשיעורים או עינוי מורים שונים בשל הצורך הבלתי נשלט שלי לדבר עם כל מי שהתמזל מזלו לשבת ליד הפטפטנית הגדולה ביותר  בכיתה. לא הבנתי בכלל את הצורך בשיעורי בית אז וויתרתי עליהם עד שהגיעה סוף החוברת והיה צריך להגיש למורה המזועזעת שקיבלה חוברת ריקה ממי שחשבה שהתלמידה הכי טובה שלה.

 

ככה עליתי לחטיבת הביניים ושם זה כבר לא היה מספיק. הבנתי מהר מאוד שאני כבר לא יכולה לבנות על הידע הכללי שלי ועל היכולת שלי לקלוט חומר כשהמורה מדברת. הבנתי שעלי ללמוד למבחנים להכין שיעורי בית ולעמוד בכל דרישות המורים. אך פתאום בבית ספר ענק של אלפי תלמידים אף מורה לא ראה אותי יותר כתלמידה הזו שהכל קל לה והאמת כבר לא היה לי כזה קל. הבנתי שבמערכות כאלו גדולות אין למורים זמן להתעסק עם תלמידים כמוני כי הם עסוקים בתלמידים המופרעים ביותר או בתלמידים הטובים ביותר וכל מי שאינו כזה נופל בין הכיסאות.

כשההורים שלי החליטו לעבור מהעיר הגדולה למושב עברתי לבית ספר קטן עם שתי כיתות בשכבה וחשבתי לעצמי שהנה ההזדמנות שלי, כי כשיש כל כך קצת תלמידים בטוח שלכל מורה יש המון המון זמן להשקיע בכל אחד ואחד מהם לא? טוב, אז זהו ש… ממש לא!

 

הגעתי למקום עם מורים אטומים, שכנראה הגיעו למקצוע לגמרי בטעות ונתנו לי כתלמידה חדשה שלא מכירה אף אחת להרגיש בלתי נראת. כבר לא תלמידה כל כך טובה, הפכתי לרוח במסדרונות בית הספר וידעתי שלא אצליח למצוא שם את המקום שלי. ההורים שלי ואני קיבלנו החלטה שאת כיתה ט' אני אעשה בבית ספר אחר ובחרנו בבית החינוך המשותף שער הנגב שידוע בהישגיו הטובים בלימודים ובאחוזים גבוהים של גיוס לצה"ל. מבחינתי זו הייתה הזדמנות אחרונה. כבר לא היה אכפת לי והפחד ממקום חדש היה ענק. הרגשתי ייאוש נורא וכבר לא האמנתי בכלל במערכת.

 

כנראה שזה היה גורל כי נפלתי באותה שנה לזרועותיה של המורה ששינתה את חיי. מורה שהשקיעה לתדהמתי מאמצים אדירים כדי שאשתלב, מורה שהשקיעה את כל הנשמה שלה בתלמידים שלה ולא וויתרה על אף אחד מהם. נדהמתי. זה היה נראה לי כמעט ולא אמיתי הגעתי למקום שמאתגר אותי כל כך (בעיקר בגלל הפערים הלימודים העצומים שרכשתי לעצמי עם המעבר בין בתי ספר פחות מוצלחים). מה שאז לא ידעתי זה שזוהי אינה המורה היחידה מסוגה בשער הנגב.

 

כשעליתי לתיכון החלטתי לעשות הכול כדי למצוא את עצמי ולהגשים את עצמי והחלטתי שאני אסיים את שלוש השנים שנותרו לי בתור מי שאני תמיד חלמתי להיות. כי במקום הזה, בבית הספר הזה, לימדו אותנו שחלומות מתגשמים. במשך שלוש השנים שלי בתיכון למדתי אצל מורים מדהימים הפתוחים למשוב וקשובים לתלמידים בצורה באמת מעוררת השראה שמעבר לכל מוותרים על הדיסטנס המיושן שבין מורה לתלמיד והופכים להיות באמת החברים הכי טובים שלנו. המורים הם כאלה שאנחנו נכבד תמיד בעיקר כי אנחנו לעולם לא נרצה לאכזב אותם או לפגוע בהם ולא כי אנחנו פוחדים מהם או פוחדים מעונשים. הכרתי מערכת בה השיטה שונה לגמרי. בית ספר בו אני יכולה לבחור את המורים שלי ואת דרך הלמידה כי יש מורה לכל תלמיד ויש שיטת למידה לכל אחד (למידה ממוקדת לבגרות, למידה מעמיקה באמצעות דיונים, למידה באמצעות עבודות חקר ועוד).

 

יאנוש קורצ'ק אמר פעם שללב של כל ילד יש מפתח רק צריך להתאמץ ולמצוא אותו . זה משהו שהבנתי שאני מאוד מאמינה בו ולמדתי אותו מאותם מורים מדהימים ששמו לרגע את המיקוד לבגרות בצד ונתנו מקום גם לעולם התוכן של התלמידים וגם נתנו לנו להכיר אותם באמת. בית הספר הזה עושה הכול כדי להמשיך ולהשתפר ולבחור את אותם המורים שלא הגיעו למערכת החינוך בטעות או בגלל החופשות המרובות אלא הגיעו עם מסר חינוכי ואמונה אמיתית בכוח לשינוי באמצעות חינוך. בית הספר הזה שמשקיע זמן מאמצים והמון כסף כדי להביא לנו סמינרים מעניינים, כדי לתת לנו להיחשף לתרבות, ששולח אותנו למשלחות בעולם כדי ללמוד עוד ועוד דברים חדשים. בית ספר שבו המורים יודעים הכול על התלמידים שלהם ובו התלמידים יודעים המון על מוריהם, אוהבים ומעריכים אותם.

 

את השנה האחרונה בבית הספר כמו כולם העברתי בהסתכלות ביקורתית מאוד על התהליכים שעברתי ועל הרגעים שכל פעם מרגישים "אחרונים". את כל התהליך הקשה והמייגע הזה שגרר ביקורת מאוד קשה כלפי עצמי ולאיך אני רוצה לסיים את הפרק הזה בחיי עברתי עם צוות מדהים שהפתיע אותי כל פעם מחדש. אם זו המחנכת שלי שלימדה אותי להביט רק בעצמי ולא להשתגע בהסתכלות על אחרים, לימדה אותי על החשיבות העליונה של משפחה ושל ערכים, לימדה אותי שאסור לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני. למדתי להכיר מורה אינטיליגטית, רגישה, מסורה ואימהית שרק צריך באמת להכיר, כי מי שחשב אפילו לשנייה שהברבי היפיפייה הזו היא לא כזו חכמה טעה ובגדול.

 

בתיכון זכיתי לבחור בעצמי את מקצועות הלימוד שלי ובאמת נהנתי מכול שנייה ואותגרתי בכל פעם מחדש, מה שלא השאיר אותי משועממת אף פעם.  זכיתי לגשת לבגרות בהיסטוריה שנחשבת הבגרות הכל כך שנואה ע"י כולם ובשבילי היא הייתה חוויה. את הבגרות הזו עברתי בגרסה הניסיונית (והגאונית לטעמי) בה במשך חצי שנה לומדים למידה מעמיקה על השואה שמלווה בסרטים, הצגות, מאמרים, מחקרים ועוד... שלא נמצאים בתוכנית הלימודים הרגילה ובנוסף לכך הבגרות נעשתה בצורה שונה ומיוחדת. הבגרות שלי בהיסטוריה הייתה 9 וחצי שעות. בגרות בה השאלות אינן שאלות ידע פשוטות אלא שאלות דעה ומחקר ולכן לתלמידים אין כלל הגבלת זמן, אין בוחנים (כי סומכים עלינו מכל הלב, ובמבחן התוצאה סמכו בצדק) וניתן להכניס לכיתה כל חומר לימודים שנבחר כולל מחשבים ניידים ומחקרים מכל תחום. השאלות כבר לא הרגישו כמו "להקיא" את החומר ששיננתי ולצאת אלא דרשו ממני חשיבה יצירתית מעמיקה אם זה באמצעות בחירת "קטעי מקור" מיוחדים ויוצאי דופן שהיה לי העונג להיחשף אליהם. בלובי הבניין בו נערכה הבגרות היו עמדות להכנת שתייה חמה וחטיפים לרענון והצוות הנהדר של היסטוריה שהיו שם כדי לעודד אותנו ופשוט לתת לנו חיבוק וכוח להמשיך.
גם המקצוע ספרות היה עבורי ללא ספק חוויה יוצאת דופן . די למורים שמכתיבים לנו מחברות שלמות על סיפורים משעממים שמרגיש כאילו אין להם שום השפעה על חיינו. את למידת המחזה מקבת' של ויליאם שייקספיר למדנו מקריאה חוויתית בכיתה שבסופה העלנו את המחזה בפני השכבה. לימודי ספרות שלי היו מלווים בשני מורים מדהימים שבמהלך שלוש שנים נתנו משמעות לכל יצירה שלמדנו, מורים שזכיתי לשבת איתם לשיחות עומק של שעות על ספרות ועל החיים. מורים שנתנו לי ולכל אחד בכיתה הזדמנויות אין ספור להשתפר ולשאוף ליותר ומעל הכול לשכוח לרגע מבחינת הבגרות ופשוט להנות מספרות. המורה הבאמת מדהים שלימד אותי ספרות בכיתה יב' ללא ספק לימד אותי המון גם על המשמעות של חינוך. מורה שהיה מספיק אמיץ בשביל לקחת כיתה שהיא בכלל לא כיתת החינוך שלו לתל אביב ללכת בין הרחובות וללמוד את השירים והסיפורים שנכתבו בדיוק במקומות בו עמדנו. נפעמתי ברמות מהקסם של העיר והרגשתי חיבור אמיתי לטקסטים שקראנו. אבל יותר מהכול הרגשתי שיש מי שמשקיע בי. אותו מורה שנכנס לכיתה ביום הראשון התיישב יחף על שולחן המורה ואמר "אני שנאתי ספרות בגילכם, הפרעתי בשיעורים. ואני לא הולך לתת לזה לקרות גם לכם" - זה באמת לא קרה לנו. זכינו להיחשף לעולמות שונים ולמורה ש"מבזבז" כל שנייה מהזמן שלו על שיחות אישיות עם תלמידים, מורה שהספרייה האישית שלו מפוזרת בין כל התלמידים שבאים לקחת ממנו ספרים, מורה שלא נתן לאף תלמיד ליפול בין הכיסאות.

 

המורים שציינתי הם רק בודדים מבין רבים וטובים בבית הספר שער הנגב שיצאו עם אנרגיה מהתואר בחינוך ועם אהבה אמיתית לילדים ואידיאולוגיה שלא עוזבת אותם גם אחריי שנים בתחום. את שנתי האחרונה בתיכון אני מסיימת כבוגרת ארגון LEAD הארגון לפיתוח מנהיגות בישראל שנשלחתי לנסות ולהתמיין אליו בזכות מורה שהאמינה בי - כתלמידה מעולה שמעל הכול עומדת בסטנדרטים שהיא מציבה לעצמה, כבת נוער שרואה את מערכת החינוך הזו על הדברים הרעים שבה אבל גם על הדברים היפיפיים ומעוררי ההשראה שמסתתרים בתוכה, בת נוער שמשתוקקת לרגע שיגיע התור שלה להשפיע על המערכת וללמוד מאותם הנפלאים שעיצבו את דרכה.  משיחות עם בני נוער שונים ברחבי המדינה הבנתי שזה לא מובן מאליו בכלל ללמוד במקום שלא מפסיק להתפתח ולהשתפר , בית ספר בו מורים צעירים משפיעים על תלמידים ומשנים את חייהם , מקום שבו חדר היועץ זה המקום הכי בטוח בעולם, בו תמיד יש מי שיקשיב, יצחיק, ויהיה אכפתי ואוהב עבור כל תלמיד. מקום שבו כולם זוכים לחוויה מדהימה גם אם הציונים טובים וגם אם לא. מקום שאוהב ילדים ללא תנאים.

אורי וזנה. בת 18. בית הספר הניסויי שער הנגב. מושב תלמי יפה, מועצה אזורית חוף אשקלון.

1 תגובה

  1. מרגש, טהור ואמיתי עלי והצליחי בדרכך כי גם את אינך בת נוער מובנת מאליה את מיוחדת ומוצלחת ומעוררת השראה כל הכבוד למורייך ולבית הספר שזהו הדור החדש שהם מעצבים ומובילים בביטחון לעבר חיי החברה הישראלית את , תאומתך, חברייך ובית הספר מהווים מקור לגאווה אין סופית ותקווה לעתיד מזהיר

להגיב על מעריצה ללא תנאי