צור טלקר, כרמיאל, תלמיד כיתה י"ב באנקורי קריית ביאליק.
האמת - הכל שקרים. הסיפור שלי יכול להיות מסוכם ממש בכמה מילים.
שקרים של המערכת, בקשה מההורים לעבור בית ספר, סירוב, עוד כעס על המערכת, הבטחה להוריי שאני נושר בקרוב, הבנה שלהם שאני אבוד ושצריך לעזור לי.
ובכל זאת, ארחיב.
אז ככה: בכיתה י' ביקשתי לרדת מארבע יחידות במתמטיקה לשלוש. כמה חודשים לאחר מכן ביקשתי לוותר על מגמת ערבית, פשוט כבר לא היה לי טוב שם. המורה נלחמה עליי וקראו להוריי לשיחה בגלל שמבחינתם לרדת משתי הגברות הייתה הידרדרות בלימודים. בשיחה נכחו היועצת, המחנכת שלי, מרכז השכבה, אבי ואני. היה לי קשה בשיחה ואמרתי המון ממה שאני חושב על מערכת החינוך הציבורית. כמובן שלכל דבר שאמרתי היה לחברי הצוות תשובה מוכנה. המוזר הוא, שכשיצאנו מהחדר ודיברתי עם המחנכת והיועצת, הן הסכימו עם כל הדברים שאמרתי בחדר ההוא!
הבנתי לאט לאט כמה המערכת שחוקה, כמה המורים שחוקים וכמה לאף אחד כבר אין כוח. במיוחד לא בבית ספר של 3000 תלמידים בו חצי מהמורים לא זוכרים את השם שלך. איכשהו עברתי את כיתה י'. ואז הגיעה הכיתה המפחידה ביותר - י"א. למדתי אז סוציולוגיה פסיכולוגיה וערבית (לא ירדתי בסוף מערבית). מאוד אהבתי סוציולוגיה פסיכולוגיה, אנגלית, היסטוריה ואזרחות. אלה היו השיעורים היחידים שלא עבר בראש שלי אפילו להבריז מהם. אבל בשאר השיעורים, הייתי יושב באיזו גינה בבית הספר או הולך לאכול חומוס עם חברים. המחנכת התחילה להתקשר ולשאול איפה אני ועניתי לה את האמת, כי אין לי סיבה לשקר לה. אחרי הכל, כמה כבר אני יכול להיות חולה?! בכל מקרה, התנגדתי גם מאוד לחולצות עם סמל בית הספר ומצאתי דרך לעקוף את החוק הזה בתקנון, לאחר חצי שנה המורים שמו לב לזה והם החליטו להיכנס בי על זה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, כשברור על פי התקנון שאני צודק אבל הם ממציאים שבמועצה הפדגוגית החליטו על חוק חדש. כשהחוק הזה אפילו עוד לא היה כתוב (ועד היום אגב, לא כתוב), אני מבין שמשקרים לי. הגעתי כבר למעלה בהיררכיה לסגנית המנהלת ולמנהלת, היו לי איתן שיחות על ימין ועל שמאל, ובאיזשהו שלב כבר כל כך עצבן אותם שאני עומד להם מחוץ לחדר וקובע איתן מלא פגישות שהן החליטו להזמין את אמא שלי.
שלא תבינו לא נכון, סך הכל אני תלמיד טוב, אני אוהב ללמוד, פשוט אני לא אוהב כשכופים עליי ללמוד, זה רק גורם לי לעוד ועוד אנטגוניזם כלפיי המערכת וגורם לי למרוד בכוונה כי אני, בניגוד ל200 התלמידים האחרים בשכבה, לא שותק כשאני לא מסכים על משהו. העניין המצחיק הוא שבתעודות תמיד היה כתוב לי "תורם לפיתוח הדיונים בכיתה". תמיד גיחכתי על זה ושאלתי את עצמי "אז למה אתם מכבים את הדיונים האלה?!?!?!" חזרה לסיפור. יצאתי עם אמא שלי מהשיחה ואמרתי לה "אמא, אני אחרי פסח לא חוזר לפה. אני נושר" בעצם, בדיעבד, כל ההתמרדות ההיא הייתה קריאת מצוקה, קריאה לעזרה.
אמי הבינה שאני לגמרי רציני והתחלנו לחפש חלופות. הגענו לאנקורי, רשת בתי ספר אינטרניים פרטיים. קבענו פגישה עם המנהל והתאהבנו. ראינו מולנו אדם צעיר (אז עוד לא בן 40), מלא בכריזמה ונחוש להשקיע בתלמידים שלו. ממש כמו שהיית מצפה מאיש חינוך להיות. נרשמתי לבית הספר. באמת שרק טוב לי שם. היחס הרבה יותר אישי, אני הרבה יותר חופשי לעשות מה שאני רוצה. אני יכול באמת לבחור איזה מורה שאני רוצה מהצוות ולשבת איתו לשיחה אחד על אחד והיא בכלל לא תהיה קשורה ללימודים אלא סתם על החיים. אני מרגיש שבאמת מכירים אותי מעבר למספר תעודת זהות ועבר לציון על הדף. ולא רק שמכירים אותי אלא גם מכירים בי, בדעות שלי, בדברים שאני עושה, ומשתמשים בהם! ומתגאים בהם! ומתגאים בי! אפילו יצא לי פעם אחת לשבת עם המנכל"ית של הרשת לשיחה אחד על אחד. ולא כי קבעתי איתה, אלא כי סתם היא הגיעה לקמפוס שלנו ולי הייתה שעת חלון.
לסיכום, לא יכולתי לאחל לעצמי בחירה יותר טובה מאשר לצאת ממערכת החינוך הציבורית, יעלה ככל שיעלה ולנסוע שעה בבוקר כל יום... זה כל כך שווה את זה. ואם את/ה אוהב/ת את עצמך ורע לכם במערכת הציבורית, תעשו עם זה משהו! תעברו! יש מספיק חלופות. ואין לכם מה לפחד שיגדירו אתכם "נוער בסיכון" כי נפלתם מהמערכת הציבורית... כל עוד רוב הנוער במערכת הציבורית וסגור שם במקום לפתוח את הראש... בעיניי, הם ה"נוער בסיכון".
רוצים לשאול, להגיב או להוסיף משהו?
5 תגובות